כשבניינים ותיקים ו''רגילים'' הופכים למלונות בוטיק

Jun 30, 2018

Xnet

4345419_orig.jpeg

אביטל ברוידא

שני מלונות חדשים במרכז תל אביב, "פבריק" בנחלת בנימין ו"סול" ברחוב טשרניחובסקי, פונים אל השכונה המקיפה אותם ומעוצבים בסגנון מקומי

שטף הקמתם של מלונות חדשים בתל אביב אינו פוסק. על פי הערכות, בעיר חסרים כ-5,000 חדרי מלון, והעירייה מאפשרת שינוי ייעוד של מבנים מסוגים שונים למלונות, גם בסביבות מגורים. את הכפפה מרימים יזמים ומשקיעים שהם אנשי עסקים פרטיים, וגם חברות מלונאות מבוססות. "ליזמות הפרטית של מלונאות בעיר", אומר מיכאל חי, בעליה של חברת הפיתוח והניהול ''ויז'ן הוספיטליטי'', "יש נטייה להיות פחות מיינסטרים ויותר הרפתקנית ונועזת, שזה נהדר, כי נוצר מגוון של מלונות קטנים בעלי אופי וסגנונות שונים".

את דבריו מדגימים שני מלונות בוטיק חדשים שנפתחו באחרונה במרחב העירוני הצפוף של תל אביב ומתייחסים לשכונה שבה הם נמצאים, אבל לכל אחד מהם אופי משלו (גם אם שניהם, כמו מלונות רבים אחרים, לא מצליחים לבחור לעצמם שם עברי). מלון "פבריק", של רשת מלונות אטלס, מתבלט בשורת המלונות ההולכת ומתפתחת לאורך רחוב נחלת בנימין - רחוב של עסקים ביום ובילוי בלילה. לעומתו, מלון "סול" ברחוב טשרניחובסקי השקט, מתכנס וצנוע יותר.
מלון "פבריק" נטוע בין חנויות בדים ואריגים, צמוד לחניון גרוזנברג וסמוך למסעדות וברים שכונתיים. הבניין בן שש הקומות נבנה ב-1942 כבניין של מתפרות, ובתחילת שנות ה-80 הפך לבניין משרדים.

ההיסטוריה המוקדמת שלו נתנה למלון את שמו, "פבריק", שם בעל משמעות כפולה - מפעל בגרמנית ובד באנגלית, והיתה גם נקודת פתיחה של האדריכל יואב מסר בתכנון ובעיצוב המחודש של המבנה. "רצינו לספר סיפור של טקסטיל", אומר מסר, "ובחרנו לתת לחזיתות מראה שמזכיר מפעל נטוש בברוקלין".
גריד הבטון הישן בחזית, שהיה מחופה באבן לבנה, פורק, והחזית חופתה בלבני סיליקט אדומות והותאמה לקומפוזיציה של החלונות, המוקפים במסגרות פלדה שחורות בעומקים שונים. כל מסגרת (או שתיים) היא חדר אירוח. "בלילה מסגרות הפלדה מוארות באור היקפי ונוצרת חזית דרמטית", אומר מסר. "במשך היום, כשפותחים את הווילונות, החדר הופך להיות חלק מהנוף האורבני". החלונות יוצרים בחדרים הלא גדולים תחושת מרחב ואור, ומעניקים הרגשה שאין צורך לצאת מהמלון כדי להרגיש חלק מהרחוב.
קומת הקרקע המסחרית של הבניין נשארה נגישה לרחוב, ונפתח בה בר - "בושוויק", כשם השכונה הפופולרית בברוקלין. הבר הוא שיתוף פעולה בין היזמים (''אטלס'') לאנשי בר הקוקטיילים המצליח "אימפריאל", שהקימו את הבר ויפעילו אותו. הוא מתפרש על כל הקומה, מלבד אזור קבלה קטן בכניסה, וממשיך אל חצר אחורית גדולה. על עיצוב הפנים והלבשת המלון אחראי מעצב הפנים אורן בורשטיין. את עיצוב הבר וקומת הלובי ניתן לתאר כערבוב של סגנונות שונים - מחוספסים לצד טרנדיים עכשוויים - שיוצרים חלל אורבני, צעיר ולא מכופתר, אך עשיר בחומריות ואפילו נוצץ.
שלושה קירות מחומרים שונים מקבלים את הבאים: קיר מעוגל ליד דלפק הקבלה מחופה קורטן; קיר במראה בטון חשוף ממשיך פרגוד אוורירי מברזל ומוביל אל אזור הבר; ופיר המעלית שמציץ ברקע מכוסה באריחים כחולים מבריקים. על הרצפה פרקט כהה ושלל שטיחי קילים בצבעים עמוקים. הריהוט משלב כורסאות ראטן טרנדיות עם ספת עור כבדה, וכורסאות ברזל עם ריפודי קטיפה. ברקע - קיר גרפיטי גדול, צבעוני, של האמן גידי גילעם. הקיר המצויר מלווה את הבר אל החצר האחורית - חצר תל אביבית, פנימית ונעימה, עתירת צמחייה ירוקה ומוקפת בבניינים הישנים.
מעל קומת הלובי חמש קומות עם 43 חדרים בגדלים שבין 16 ל-22 מטרים רבועים. חלק מהחדרים פונים לרחוב נחלת בנימין וחלקם פונים לחצר האחורית. לחדרים בקומה הגבוהה יש גם מרפסת קדמית פרטית.
בזכות החלונות הגדולים החדרים נהנים מאור טבעי רב, אך שתי שכבות של וילונות מאפשרות את מיסוכו ההדרגתי. הצבעוניות בחדרים כהה יחסית. על הרצפה אריחי טראצו שחורים (טרנד עולמי שלא מדלג עלינו, אבל לפחות מתחבר להיבטים מקומיים). קיר גב המיטה מודגש בחיפוי עץ כהה לכל אורכו. הריהוט שחור, והטקסטיל בגוונים של חום, בז' וכחול כהה. "רצינו לעשות ביקתה אורבנית", מסביר היועץ מיכאל חי, "חדר שייתן תחושה חמה ומחבקת כשחוזרים אליו מהעיר".
בחדרים היותר גדולים יש אפשרות להלין שני ילדים לצד מיטת ההורים, על הדום גדול שנפתח למיטה זוגית או מיטת קומתיים, הבנויה כנישה בקיר ועטופה בעץ. את נקודות הצבע מספקות עבודות אמנות של ג'ניפר אבסירה, שיצרה קולאז'ים בהשראת המרחב העירוני.
''מלון של 'פעם שנייה' בתל אביב''
בקומה השישית יש מרפסת פתוחה לשמיים, הצופה על הסביבה מגובה סביר, שעדיין נותן תחושת שייכות למתרחש מטה ברחוב. המרפסת הגדולה נושקת לקיר החניון הסמוך, שבלילות הקיץ יוקרנו עליו סרטים. היא שופעת צמחייה, שתצל על פינות הישיבה שפזורות סביב, ובחלקה האחורי יש גם גינה הידרופונית קטנה, שתספק עשבי תה לאורחי המלון.
"בנינו את פבריק כמלון של 'פעם שנייה' בתל אביב", מסביר חי את הקונספט. "מבחינתנו הוא מעין סלון שכונתי, המיועד למי שכבר חווה את האטרקציות של העיר ועכשיו רוצה להרגיש קצת מקומי, לפחות באופן זמני".
מלון סול: פשטות ישראלית לא מתיימרת
אם ב"פבריק" האורח לא חייב לצאת כדי להרגיש את העיר, ש"נכנסת" למלון מבעד לחלונות הגדולים, דרך הבר הפתוח לקהל הרחב או בזכות מרפסת הגג - התפיסה של מלון Saul ברחוב טשרניחובסקי הפוכה, ומציעה להתארח בשקט ולצאת לחקור את העיר. המלון, כמו הרחוב שבו הוא שוכן, נקרא על שם המשורר שאול טשרניחובסקי - אבל בניגוד לכתביו של המשורר, השם הוא לועזי.
מבנה המלון היה בניין משרדים בן ארבע קומות, שנבנה בשנות ה-40 של המאה הקודמת. מבנה פשוט, חלק משדרת בניינים תל אביבית טיפוסית. במשך השנים פעלו בו משרדים של מרצ, משרד החינוך וחברת "מפה", עד שנסגרה. יזמי המלון, אבי אלפיה ומייק יובל, אנשי נדל"ן תל אביביים, בחרו את הבניין בזכות מיקומו. "זה רחוב תל אביבי אמיתי", מסביר אלפיה, "רחוב חד סטרי ושקט, עם קומת קרקע מסחרית פעילה ומעליה מגורים" (במשך השנים שחלפו מאז רכישת המבנה ועד פתיחת המלון קם בצמידות אליו פרויקט המגורים הענקי של שוק בצלאל, שישנה, מן הסתם, את אופי השכונה). גם במקרה הזה ייעץ מיכאל חי בתהליך הגדרת אופיו של המקום. "לא רצינו מלון יוקרתי", מסביר האדריכל דן טרוים, "אלא מקום נעים עם חומרים שקשורים לכאן. פשטות ישראלית לא מתיימרת".
ציטוטים תל אביביים
בקומת הלובי יש בית קפה שכונתי, ומעליו ארבע קומות עם 34 חדרים ומרפסת גג, שתיפתח בהמשך לרווחת האורחים. המלון כולו מרוצף אריחי טראצו חדשים מתוצרת ישראל - אלמנט תל אביבי טיפוסי, שמקשר בין חלקי המלון ומשמש כבסיס מקומי-נוסטלגי, שעליו נבנה כל השאר.

"השאר" הוא ציטוטים והשראות מסגנונות שונים מההיסטוריה התל אביבית: בדלפק הקבלה - אריחי פליז עם דוגמאות גרפיות בהשראת ארט דקו של שנות ה-30; בחדרים רהיטים בהשראת העיצוב המודרניסטי של שנות ה-50; בלובי - חיפויי עץ שהיו שכיחים בעיצוב חללים ציבוריים בשנות ה-60; ובחדרי הרחצה אריחי קרמיקה רבועים, המוכרים מדירות ותיקות.
בקומת הלובי נחשפו קירות הבטון החיצוניים של המבנה וקירות לבני הסיליקט הפנימיים, וחלקם התחתון חופה בעץ כהה. לאורך חזית הבניין שולחנות קפה עגולים עם כיסאות ראטן הפונים אל המדרכה, ובפנים טרקלין קטן עם ספריית ברזל גדולה, המשמשת כפרגוד אוורירי לפינת ישיבה סלונית. בצדו השני של הלובי נמצא בית הקפה, "ברווזי", המשמש לארוחות בוקר של אורחי המלון ובמשך היום כסנדוויצ'יית שף עירונית של רז רהב. "בקומה הזו רצינו עיצוב יותר מחוספס", מסביר טרוים, "הקירות חשופים, המטבח של בית הקפה פתוח והריהוט מבוסס על ברזל".

החדרים: בהירים וצנועים

אל קומות החדרים מוביל גרם המדרגות המקורי, שעשוי מיציקת טראצו והשתמר. מעקה הברזל המעוטר, עם מאחז העץ שלו, שופץ, ונוספה גם מעלית. גם קירות חדר המדרגות נחשפו ולבני הסיליקט נצבעו לבן אטום. קומות החדרים מטויחות לבן פשוט ונייטרלי, כבית מגורים. לאורך המסדרונות ניתן להבחין בחיזוקי ברזל חדשים שעוטפים עמודי בטון ישנים. הם הוכנסו לשם חיזוקו של הבניין הישן, ומתקבלים כחלק מהאסתטיקה החדשה שלו.
החדרים קטנים, בהירים וצנועים באופן יחסי. אריחי טראצו בגוון אפור בהיר, הריהוט בסיסי: מיטה, שולחן כתיבה וארון קטן - עשויים ברזל ועץ, בעיצובו של טרוים. המקלחת על טהרת השחור-לבן: הקירות כוסו באריחים פשוטים, לבנים וריבועיים, עם רובה שחורה שמבליטה את הדוגמה, והרצפה משתלבת עם פסיפס שחור. בסיס הכיור עשוי גם הוא ברזל שחור ועליו שיש קררה, שמכניס נגיעה קלאסית יותר. גם באבזור הלכו כאן על מקומיות: על הקירות עבודות גרפיות של הסטייליסטית אדוה הופשטיין, ובמקלחת מוצרי קוסמטיקה של מותג הלייף סטייל ''המעפילים''.
מלון "סול", שאינו מתבלט ברצף הטבעי של השכונה שבה הוא נמצא, מרגיש באמת מקומי, בוודאי בהשוואה למלונות אחרים בשכונות מגורים תל אביביות ותיקות, המבקשים ליצור אווירה מקומית, אך למעשה מציעים חווית אירוח "יוקרתית" (יותר מאשר "אותנטית").
כמה: מ-753 שקלים ללילה וארוחת בוקר לזוג ב''פבריק'' בתקופת ההשקה; בין 700 ל-1,100 שקלים ללילה וארוחת בוקר לזוג ב''סול''.